תנ"ך על הפרק - ויקרא יח

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

אני ה'. אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ומן המצרים ועתיד ליפרע מכם אם תעשו כמעשיהם ^אכנראה דריש כן משום דקשה לו הקדמה זו למצוה זו, דלא מצינו כהאי גונא בשארי מצות בתורה. .
(תו"כ) כמעשה ארץ מצרים וגו'. אי כמעשה יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם, ת"ל ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ^בומפרש בתו"כ מה היו עושין האיש נושא איש והאשה אשה ואיש נושא אשה ובתה ואשה נישאת לשנים. ומבואר דעיקר הקפידא הוא רק על מעשים מכוערים ופרוצים שנוהגים בהם, וכן דברים שיש בהם משום שמץ עבודת כוכבים, וכ"כ בב"י ליו"ד סי' קע"ח בשם מהרי"ק.
אך קשה לי לפי"ז מ"ש בסנהדרין נ"ב ב' מצות הנהרגין [הרוגי ב"ד] בסייף, כדרך שהמלכות עושה, ופריך ר' יהודה והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ואמרו לו חכמים, כי דבר המפורש בתורה לאו מינייהו קא גמרינן, ר"ל וסייף כתיב בתורה דילפינן מדרשה, ולא איכפת לן אם גם הם נוהגים כן, והביאו ראיה לזה מהא דקי"ל (ע"ז י"א א') שורפין על המלכים [ר"ל במיתת מלכים שורפים בגדיהם וכלי תשמישם כדי שלא ישתמש בהם הדיוט], והאיך עבדינן הכי והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, וגם הם נוהגים כן, אלא כיון דכתיב שריפה בתורה [דכתיב בצדקיהו (ירמיה ל"ד) ובמשרפות אבותיך וגו' עי"ש] לאו מינייהו קא גמרינן, ה"נ כן, יעוי"ש.
ולפי המבואר דאינו אסור משום ובחקותיהם רק מה שעושים לשם פריצות או עבודת כוכבים קשה בכל השקלא וטריא בזה, שהרי אין בזה ובזה, בהריגת סייף ובשריפה על המלכים, לא משום פריצות ולא משום עבודת כוכבים, כי ההריגה בסייף הוא מפני שהיא מיתה קלה משארי מיתות והשריפה על המלכים הוא מפני הכבוד כמו שכתבתי, וצ"ל דטעמים אלו רק לנו הם, אבל לדידהו יש בדברים אלה ענין עבודת כוכבים, וצ"ע.
ועיין בב"י ליו"ד סי' קע"ח דפרטי המצות ובחקותיהם לא תלכו אינו מבואר בתורה, ולכן הדבר מסור לחכמים, ומטעם זה התירו לקרוב למלכות ללבוש בגדיהם וכו', וחדוש שלא העיר שכן כתבו גם התוס' בב"ק פ"ג א'. ובזה יתיישב מה שקשה לדעת הרמב"ם פי"א מחקות העכו"ם דלוקין על לאו זה, א"כ איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה [בלבישת בגדיהם לקרוב למלכות], אבל עפ"י הסברא שפרטי המצוה מסורין לחכמים הוי הם אמרו והם אמרו, לאסור לשאר בני אדם ולהתיר לקרוב למלכות. .
(שם) ובחקותיהם לא תלכו. אבל הא דכתיב באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן ^גר"ל דבר שמבואר בתורה וגם הם נוהגים בזה אין אומרים דהוי בכלל ובחקותיהם לא תלכו, יען דדבר זה לאו מינייהו קא גמרינן ואין אסור רק דבר כזה שיסודו ומקורו ממנהגיהם הם, וכבר זכרנו ענין דרשה זו בבאור דרשה הקודמת, יעוי"ש. .
(סנהדרין נ"ב ב') ובחקותיהם לא תלכו. תניא, הרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ^דהרוצה שלא יתלכלך חצירו מדם שחיטה ולתכלית זה עושה גומא בחצירו לשחוט לשם צריך לעשות חריץ חוץ לגומא והדם יורד ושותת לגומא, אבל לגומא עצמה לא ישחוט מפני שכן דרכי העובדי כוכבים לשחוט לעבודת כוכבים ויחשדוהו. , ובשוק לא יעשה כן משום שנא' ובחקותיהם לא תלכו ^הר"ל בשוק לא ישחוט אפי' לחריץ סמוך לגומא, יען כי מכיון שאין אדם חש לנקות את השוק יחשדוהו במינות ששוחט לעבודת כוכבים, ועיין ביו"ד סי' י"ב. .
(חולין מ"א ב') את משפטי וגו'. ת"ר, את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו, איזו הם משפטים ואיזו הם חקים, משפטים – דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן, עבודה זרה וג"ע וש"ד וגזל וברכת השם, ואיזו הם חקים – דברים שהשטן משיב עליהם, אכילת חזיר ושעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח, ושמא תאמר מעשה תהו הם, ת"ל אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהם ^ומפרש משפט על הדינים שהשכל והמוסר מחייבים אותם לעשות או שלא לעשות, וחקה הם מצות שאין הדעת והשכל משיגם. וי"ל דנראה לו לפרש כן מדכתיב אצל משפטים תעשו ואצל חקים תשמרו, משום דדברים שהשכל מחייב עשייתם א"צ לצוות על השמירה שהוא ענין קבלה בלב וברעיון מפני שמכיון שהשכל מודה בהם הרי הוא שומר אותם בדעתו והסכמתו, ורק לקיום העשיה צריך לצוות מפני שלפעמים יש סבות המונעות קיומם, כמו יצר הממון והתאות וכדומה, וכמ"ש (חגיגה י"א ב') גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן. אבל חקים מכיון שאין מתקבלים על השכל האנושי, צריכים צווי לשמור אותם ברעיונם ודעתם ושלא יהרהרו באמתתם, וכדמפרש. .
(יומא ס"ז ב') את משפטי וגו'. תניא, את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם – משפטי אלו הדינין, חקותי אלו המדרשות, תשמרו זה המשנה, ללכת בהם זה המשנה ^זכל זה כלול במש"כ בדרשה הקודמת דמשפטים הם הדינים שהשכל מחייב אותם וחקים הם מצות שלמעלה מן השכל, ולכן דריש חקותי אלו המדרשות, תשמרו זה המשנה, מפני שבהם באו דינים נוספים על התורה הכתובה עפ"י דרשות שונות וי"ג מדות, ולכן צריכין צווי מיוחד, וע"ע מש"כ בענין זה ס"פ משפטים בפסוק והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. .
(תו"כ) ושמרתם את חקותי וגו'. מה ת"ל – ליתן שמירה ועשייה לחקים ושמירה ועשיה למשפטים ^חכונת השאלה מה ת"ל מפני שהוא לכאורה כפל לשון עם הפ' הקודם, ומשני שנשנה כדי ליתן שמירה ועשיה לחקים ולמשפטים. ויתבאר עפ"י המבואר לעיל אות ו' דמשפטים הם הדינים שהשכל מודה בהם וחקים הם למעלה מן השכל, ולכן אמר במשפטים צווי עשיה ולא שמירה מפני שכל אדם שומר אותם בדעתו ושכלו ורק בעשיה יש לפעמים סבות המונעות קיומם כגון תאות היצר וכדומה, ובחקים כיון שהם למעלה מן השכל לא ישמרם כל אדם בדעתו בלא צווי, יעוי"ש, ואמנם לתוקף הענין חזר כאן לצוות שמירה גם למשפטים ועשיה גם לחוקים. .
(שם) אשר יעשה אותם האדם. תניא, היה ר' מאיר אומר, מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, ת"ל אשר יעשה אותם האדם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול ^טפשוט דמדייק משום דלשון האדם מוסב על כלל מין אדם וכולל כל מי שאינו בהמה. ומה שדימה אותו לכה"ג יתבאר עפ"י מ"ש בסוטה ד' א' ובכ"מ בשבת התורה יקרה היא מפנינים – יקרה היא מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, וא"כ הוי מעלת הכה"ג מעלה היותר גדולה בישראל אחר מעלת התורה.
ובאחד מכתבי הרמב"ם [להדיין ר' חסדאי הלוי] מצאתי באור אגדה זו בזה"ל, אין בדבר ספק שכל מי שהתקין עצמו ונפשו בכשרון המדות והדעות באמונת הבורא יתברך הוא מבני עוה"ב, ולכן אמרו חכמי האמת אפי' נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וכל עצמו של דבר ומגמת תורת משה הוא תקון הגוף והנפש לבורא יתברך ולא נשתבח משה רבינו אלא בזה כמ"ש והאיש משה עניו מאד, עכ"ל.
אמנם הנה חז"ל בסנהדרין נ"ט א' אוקמי אגדה זו בעובדי כוכבים שעוסקין בתורה רק בשבע מצות דידהו, אבל בכל התורה אסור להם לעסוק, דכתיב (פ' ברכה) תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם. ועיין מש"כ בענין זה בארוכה בפ' ברכה שם, ובחבור הרמב"ם סוף הלכות שמיטה.
ודע כי במ"ר פ' נשא פ' י"ג הובא מאמר זה בזה"ל, מלמד שאפי' עובד כוכבים המתגייר [במקומות שהותר עפ"י המלכות] ועוסק בתורה וכו'. וכפי הנראה חולק המ"ר עם הגמ' בזה דס"ל דגם סתם עובד כוכבים בכלל זה, וא"א לומר דט"ס בגמ' ובמקום גוי צ"ל גר, דלא יתכנו לפי"ז כל הסוגיות שבמקומות שונים בגמ' בענין זה, גם א"א לומר שבמ"ר ט"ס מלת המתגייר, דלא משמע מכל המשך הענין שם, ועי' במדרש שוח"ט סי' א', וצ"ע לעמוד על אמתות הגירסות. .
(ב"ק ל"ח א') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. [וסמיך ליה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו], מלמד שבל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ^יר"ל דפתח הכתוב ושמרתם את חקתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ומפרש מה הם חקתי איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו', הרי מבואר שאם לא יעשו כזאת, כלומר אם לא יקרבו לגלות ערוה הם בכלל שומרי החוקים שעל זה הבטיח הקב"ה וחי בהם, הרי מבואר שכל המונע עצמו מעבירה שבא לידו מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן ס"פ קדושים בפסוק והייתם לי קדושים להיותלי, יעוי"ש. .
(מכות כ"ג ב') וחי בהם. תניא, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר שמואל, דכתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם ^יאכבר ביארנו ענין זה בפ' תשא, וכאן נעיר השייך לדרשה זו, הא שכתב הרמב"ם בפ"ב ה"ג משבת וז"ל, ואסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום, עכ"ל. והלשון אלא רחמים לכאורה צ"ע ממ"ש בברכות ל"ג ב' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש בגמ' מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, הרי שאסור בכלל לומר בטעמי המצות שהם מדת רחמים. וצ"ל בכוונתו דלא שמתחלה נתנו עפ"י מדת הרחמים, אלא שיש בהם רחמים חסד ושלום בעולם, וכן מורה לשונו. ועיין במ"ר ר"פ תצא שצ"ע שם מדברי הגמ' ברכות שהבאנו ובמורה פ' כ"ח וכ"ט משלישי ובנמוקי רמב"ן ריש פ' תצא במצות שלוח הקן, וכאן אין להאריך בזה. .
(יומא פ"ה ב') וחי בהם. תניא, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגל"ע ושפיכות דמים אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג [מאי טעמא, וחי בהם – ולא שימות בהם] ^יביש בענין זה הרבה פרטים ונתבארו ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה וביו"ד סי' קנ"ז ולפנינו בפ' ואתחנן בפ' ואהבת את ה'. .
(סנהדרין ע"ד א') וחי בהם. אמר רבא, לא תשתחוה להם ולא תעבדם (פ' יתרו) הכל היו בכלל, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם – יצא אונס, והדר כתיב (פ' אמור) ולא תחללו את שם קדשי, אפילו באונס, הא כיצד, כאן בצינעא כאן בפרהסיא ^יגר"ל הלשון לא תעבדם דכתיב בסתמא מורה שלא לעבוד בכל אופן, בין באונס ובין ברצון, וכשפרט הכתוב בענין שמירת המצות וחי בהם, מורה שלא חייב הקב"ה במצות התורה היכי דאפשר לבא לסכנה, ושוב כתיב לא תחללו את שם קדשי משמע אפי' באונס, כלומר שתזהרו מלחלל את שם קדשי, בכל אופן שהוא. וכדי ליישב סתירת הלשונות צ"ל דאיסור חילול השם אפי' באונס איירי בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, והפטור מזה באונס איירי בצינעא.
אמנם כל זה הוא רק לענין פטור מעונש מיתה שאם היה אנוס לעבוד ע"ז ובצנעא ולא מסר נפשו אלא עבד, אבל לכתחלה איכא מצות עשה ואהבת את ה' בכל נפשך, בכל אופן, אפילו באונס ואפילו בצנעא, ואין חילוק בין בצנעא בין בפרהסיא אלא בשאר עבירות לבד ע"ז וגל"ע ושפיכות דמים, כמבואר למעלה. ועי' מזה לעיל בפ' יתרו ועוד יתבאר ענין זה לפנינו אי"ה בפ' ואתחנן בפ' ואהבת את ה' אלהיך, יעו"ש. .
(ע"ז נ"ד א') וחי בהם. א"ר לוי, כתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום^ידקאי ליתן טעם מה שלא קבעו להתענות בי"ז בתמוז יום ולילה כמו בת"ב, אע"פ שאירעו בו כמה מאורעות, ואמר דמשום דהתענית ממעט מאור עינים ואינו חוזר אלא לאחר מ' יום, ובת"ב צריך להתענות מעל"ע, לכן לא גזרו זה בתוך מ' יום פעמים. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) איש איש. ת"ר, איש, מה ת"ל איש איש, לרבות את העובדי כוכבים שמצוים על העריות כישראל ^טוומפרש בגמרא דאצטריך לרבות בעריות ישראל, כי בעריות דידהו ילפינן חיובם מפסוק ויצו ה' אלהים על האדם (פ' בראשית) כמבואר לפנינו שם, והרבוי בא לרבות כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו, דיינינן להו בדיני דידן. .
(סנהדרין נ"ז ב') שאר בשרו. עיין לקמן בדרשה בפסוק י'. לא תקרבו. מה ת"ל ^טזר"ל דהו"ל לכתוב בכל שאר בשרו לא יגלה ערוה [או לא תגלו]. , לפי שנאמר איש, אין לי אלא איש שמוזהר, אשה שמוזהרת מניין, ת"ל לא תקרבו ^יזר"ל דאי הוה כתב בפעל גלוי הו"א שאין האשה מוזהרת על זה, יען דרק האיש הוא המגלה ולא האשה, ולכן כתב לא תקרבו, דלשון כזה כולל צווי על שניהם שלא יקרבו איש אל אשה ואשה אל איש לתכלית גלוי ערוה. .
(תו"כ) לא תקרבו. מכאן אמרו חכמים ^יחעי' בסוגיא דקדושין פ' ופ"א ב'. אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו ולא ילך ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו עם אשתו מפני טענת הבריות ^יטפשוט דכל זה הוא על דרך הצניעות והמוסר להתרחק מלזות שפתים וכמו שסיים מפני טענת הבריות, ובאבות דרבי נתן מסיים עוד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ודריש כן על דרך אסמכתא בעלמא מדלא כתיב בקצור לא תגלו ערותן, ומדכתיב לא תקרבו דריש שגם יתרחק מהן במקום שאפשר לחוש ללעז ורינון.
והנה בקדושין פ' ב' מחלוקת החכמים אם מותר לאדם להתייחד עם אחותו, וקיי"ל כמ"ד דאסור, ולפי זה קשה מה שכלל כאן יחוד אחותו בין היחודים שמדינא מותרים ורק מפני טענת הבריות ומשום הרחק מן הכיעור. וצ"ע שלא הביא זה המ"ד דמותר להתייחד עם אחותו ראיה מלשון ברייתא זו. .
(אדר"ן פ"ב) לא תקרבו לגלות. תניא, אין לי אלא שלא יגלו, מניין שלא יקרבו, ת"ל לא תקרבו ^ככתב הרמב"ם פ' כ"א ה"א מאס"ב, כל הבא על ערוה מן העריות או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה, עכ"ל. ונראה שהוא מפרש דדרשה זו שלפנינו דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, ולכן לוקה מה"ת, [וכרת אין בזה כדילפינן לקמן פ' כ"ט], ואע"ג דבשבת י"ג א' א"ר פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד, לא קיי"ל כותיה, כמבואר בסוגיא שם דעולא פליג עליה.
אבל הרמב"ן בסה"מ מצות ל"ת שנ"ג הרבה לדחות דעת הרמב"ם והוכיח דדרשה זו שלפנינו אסמכתא בעלמא היא ואינה מדינא, וחיליה מהא דלשון קריבה לאשה יאמר על הביאה, כמו ואקרב אליה, אל תגשו אל אשה, וכו', יעו"ש. ואני תמה, דהתם הלא לא כתיב עוד תוספת מלה המורה על הביאה, רק קירוב והגשה לבד, והוא מפני שכתבה התורה בלשון נקיה, משא"כ דרשת התו"כ מכפל הלשון לא תקרבו לגלות, כמבואר לפנינו, וא"כ בכאן הלשון קירוב מורה על קירוב ולא על ביאה, דאל"ה היה די לכתוב לא תגלו, וחדוש בעיני על מליצי דעת הרמב"ם נגד טענות הרמב"ן שלא עמדו נגד טענה זו כמש"כ.
עוד הביא הרמב"ן ראיה לדעתו דדרשה זו הוי אסמכתא מאגדה דשבת י"ג ב' תנא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד שמת בחצי ימיו והיתה אשתו שואלת בעלי ששנה הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ואמרתי לה בתי, בימי ליבוניך מהו אצלך, אמרה לי אכל עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר, ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שאמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ע"כ. ומזה הוכיח רמב"ן דאי ס"ד דענין קירוב הוא איסור מדאורייתא ממש, הרי לא שייך בזה הלשון שלא נשא פנים לתורה, אלא הול"ל שעבר על דברי תורה, דנשיאת פנים שייך רק על גדר וסייג.
ואני אומר דדברי חכמים כדרבונות מצורפים ועמוקים מאוד במ"ש הלשון שלא נשא פנים לתורה, ע"פ המבואר באדר"ן פ"ב איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה בנדה יכול יחבקנה וכו' וישן עמה ת"ל לא תקרב, יעו"ש. הרי מבואר מפורש דבאמת מה שאסרה התורה קירוב בשר בנדה אינו מפני שהקירוב בעצמו איסור אלא רק משום סייג והרגל דבר, אבל עכ"פ האיסור קירוב הוא איסור מדאורייתא ממש, וענין הנשיאת פנים לתורה הוא שלא חשש לטעם התורה שאסרה זה כדי שלא יבא להרגל דבר, והוא חשב שלא יבא לזה וכמו דמצינו בשלמה שאמר אני ארבה נשים ולא אסור וכו', הנה אע"פ שאיסור הרבוי נשים מפורש בתורה שהוא משום סייג וגדר, מ"מ הוי האיסור איסור ממש מדאורייתא, וה"נ כן, וזה ברור לדעתנו.
עתה נביא ראיה מכרחת לדעת הרמב"ם דדרשה זו גמורה היא ולא אסמכתא מהא דאיתא בתו"כ לקמן פסוק כ"ט ונכרתו הנפשות העושות, מה ת"ל העושות [כיון דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה א"כ הול"ל ונכרתו הנפשות], שיכול לפי שנאמר לא תקרבו לגלות, יכול יהיו חיבים כרת גם על הקריבה ת"ל העושות ולא הקריבות, ע"כ. הרי מבואר מפורש דהתו"כ גופיה ס"ל דדרשה זו שלפנינו היא עקרית וגמורה ולא אסמכתא, דאי הוי אסמכתא בעלמא לא שייך לדייק יכול על הקריבה יהיו חייבים כרת, אחרי דעיקר ענין קריבה אינו מדאורייתא לדעת הרמב"ן, וגם לשון העושות יהיה מיותר לפי"ז, אבל לדעת הרמב"ם הכל ניחא ומבואר בפשיטות, ודו"ק.
וממוצא דבר תראה טעם השמטתנו בפנים את דרשת ר' פדת בשבת י"ג א' לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה, יען כי כפי שביארנו דרשה זו שלא כהלכה. .
(תו"כ) ערות אביך. ערות אביך ממש ^כאר"ל שאין הכונה ערות אשת אביך אלא ערות אביך ממש במשכב זכור כדמפרש. , והא האי מואת זכר לא תשכב נפקא, אלא לחייב עליו שתים ^כבורש"י בפסוק זה כתב ערות אביך זו אשת אביך, ותמיהני שזו דעת ר' יהודה בגמ', ורבנן ס"ל ערות אביך ממש כמש"כ, ואזהרה לאשת האב ילפי מערות אשת אביך כפי שיתבאר, וקי"ל כרבנן, וא"כ למה תפס רש"י כדעת ר"י, וי"ל. .
(סנהדרין נ"ד א') אמך היא. לרבות אמו שאינה אשת אביו [ואיזו היא, אנוסת ומפותת אביו] ^כגדאל"ה הוא כפל לשון בענין אחד. .
(שם שם) ערות אשת אביך. הרי זו אזהרה לאשת אביו ^כדר"ל אמו חורגת, דאין לומר אמו ממש, דהא כתיב לעיל בפסוק הקודם מפורש ערות אמך לא תגלה, וע' משכ"ל אות כ"ב. –
ודע דבכלל איסור אשת האב הוי גם אשת האב מן האירוסין. וטעם הדבר פירש"י במשנה נ"ג א' משום דכיון דקדשה אשתו היא כדכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו וכו', עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לראיה זו שאפשר לדחותה לומר שעל שם העתיד נקראת כן, בעוד שכמה פסוקים בתורה מורים שארוסה נקראת אשתו כמו דכתיב בנערה המאורסה אשר ענה את אשת רעהו (פ' תצא), וכן אמר יעקב ללבן הבה את אשתי, ועדיין ארוסה הואי, ומטעם זה כתב רבינו ירוחם ח"ב נתיב כ"ז שאם כתב בגט ארוסה את אנתתי כשר הגט, יעו"ש. .
(שם שם) ערות אביך היא. הרי זו אזהרה לאשת אביו לאחר מיתה ^כהדאל"ה הוי כל מאמר זה מיותר. .
(שם שם) מולדת בית וגו'. מהו מולדת בית מולדת חוץ, בין זו שאומרים לו לאביך קיים בין זו שאומרים לו הוציא ^כור"ל בין שנולדה מאשה כזו שאומרים לו לאביו קיים את האם, והוא שאשה כשרה היא, ובין שאומרים לו לגרש אותה, כגון ממזרת ונתינה. .
(יבמות כ"ג א') ערות בת בנך. הא בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי, והא כתיב (פ' י"ז) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח, הא כיצד, כאן באונסין כאן בנשואין, ואימא איפכא, עריות שאר כתיב בהו (פ' י') ובאונסין ליכא שאר ^כזר"ל הא דכתיב ערות בת בנך איירי בבת בנו הנולד לו מאנוסתו, דאע"פ דבניו מאנוסתו נקראים בניו, אבל בת בנה מאיש אחר שרי, דלאו אשתך היא, והא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה איירי באשתו מן הנשואין. .
(יבמות צ"ז א') או בת בתך. ק"ו לבתך, וכי עונשין מן הדין, אלא גלוי מילתא בעלמא הוא ^כחהאי ק"ו לבתך קאי לבת מן האנוסה, דאלו מן הנשואין אנו למדין מפסוק (י"ז) ערות אשה ובתה. ומפרש דאין זה נקרא עונש ע"פ ק"ו, דסברא הוא, דהא בת בתו מקורבא דבתו אתיא, וא"כ כיון דבת בתו אסורה פשיטא דבתו אסורה, ולדעת חד מ"ד בגמרא כאן ובכ"מ בש"ם ילפינן ענין זה בגז"ש הנה הנה, כתיב הכא בערות בת בנך כי ערותך הנה, וכתיב לקמן (פ' י"ז) ערות אשה ובתה לא תגלה שארה הנה, מה הנה דכתיב התם איירי בבתה אף הנה דכתיב כאן איירי בבתה, וע' בכריתות ה' א'. .
(סנהדרין ע"ו א') ערות בת אשת אביך. ת"ר, הבא על אחותו והיא בת אשת אביו חייב שתים, מאי טעמא, מכדי כתיב(פ' ט') ערות אחותך בת אביך או בת אמך, ל"ל דכתיב עוד ערות בת אשת אביך מולדת אביך, אלא לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו ^כטואם שגג בה חייב שני חטאות משום שני לאוין. וע"ד הפשט י"ל הלשון בפסוק זה מולדת אביך שבא להתיר אחות חורגת, והוא שנשא אביו אשה ויש לה בת מאיש אחר שאותה הבת מותרת לו דאינה מולדת אביך, ובסוטה מ"ג ב' רצה הגמרא לומר שלא ישא אדם חורגת משום מראית העין שנראית כאחותו, ואסיקו התם ולא היא קלא אית לה, ולפי מש"כ יש רמז להיתר זה בתורה. ותמה אני במש"כ הב"ח באה"ע סי' ט"ו בענין זה והמחמיר תבא עליו ברכה, דלמה נוסיף חומרא על המפורש בגמרא להיתר ומרומז בתורה שבכתב כמש"כ. .
(יבמות כ"ב ב') בת אשת אביך. פרט לאחותו מן השפחה ומן הנכרית שאין אישות לאביך בה ^לשלא תפסי בהו קדושין כמבואר בקדושין ס"ח א'. והנה לעיל בדרשה הקודמת ילפינן מבת אשת אביך דרשה אחרת, ובאמת לפי אותה דרשה מבואר בגמרא דדרשה שלפנינו ילפינן מפסוק אחר בפ' משפטים האשה וילדיה וגו', ומאן דיליף דרשה זו שלפנינו מפסוק זה לא ס"ל דרשה הקודמת, ובכ"ז העתקנוה מפני שעכ"פ הדין דין אמת, ולא יחסר עיקר גדול זה בדיני הפרשה, ועיין ברא"ש כאן בבאור דרשה זו. .
(שם שם) אחותך היא. מה ת"ל, והלא אם הוזהר על בת אמו שאינה בת אביו ועל בת אביו שאינה בת אמו א"כ בת אביו ובת אמו לא כש"כ, אלא הא למדת שאין מזהירין מן הדין ^לאמדייק יתור הלשון אחותך היא, ובא בזה ללמד שאין מזהירין ע"פ ק"ו, שאחותו בת אביו ובת אמו בודאי חמור יותר מאחותו מאביו לחוד או מאמו לחוד, בכ"ז צריך רבוי מיוחד על זה, וזה הלשון אחותך היא בא לרבות זה, ולקמן בס"פ קדושים בפסוק ערות אחותו גלה דריש כן מיתור לשון כזה שאין עונשין מן הדין, יעו"ש. ולמד כאן שאין מזהירין משום דפרשה זו איירי באזהרות, ובפ' קדושים למד שאין עונשין, משום דפרשה דשם איירי בעונשין, וע' מש"כ שם. .
(מכות ה' ב') ערות אחות אביך. בין מן האב בין מן האם ^לבדילפינן מאחותו דחייב בין באחותו מן האב בין באחותו מן האם כדכתיב בה (פ' ט') בת אביך או בת אמך, ועיין משכ"ל ס"פ קדושים. ולא ידעתי למה לא יליף מאחותו גם לענין בין מן הנשואין בין מן הזנות כמו באחותו כמבואר לעיל בפ' ט' בדרשה מולדת בית וגו'. ובאמת הרמב"ם בפ"ב ה"ה מאס"ב כתב כן מפורש לענין אחות האב, וצ"ל דיליף כן מסברא ע"פ דמיון ההיקש לאחותו לענין בין מן האב בין מן האם. .
(יבמות נ"ד ב') דודתך היא. אמר רב הונא אמר רב, מניין שהאשה כבעלה, דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא, וכי דודתו היא, והלא אשת דודו היא, אלא מלמד שהאשה כבעלה, מכאן שאין אדם מעיד באשת חורגו ^לגכשנדונה עם אחד על נכסי מלוג שלה. ובנשי שאר קרובים לא חקר בזה משום דכיון דבניהם פסולין לו והוא להם פסול אף לנשים, לפי שהבנים ראויין לירש את אמן, אבל חורגו דבנו כשר יש ספק באשתו, ופשיט מזה. .
(סנהדרין כ"ח ב') ערות כלתך. כלתך – ולא כלת בנך ^לדואסורה רק מדרבנן, וזה משניות לעריות המבואר בסוגיא יבמות כ"א א' ולקמן פסוק י"ח. .
(יבמות כ"א ב') ערות אשת אחיך. בין מן האב בין מן האם ^להר"ל בין אשת אחיך מן האב ובין אשת אחיך מן האם, דילפינן מאחותו כמש"כ לעיל בפ' י"ב אות ל"ב, וע' בירושלמי ריש יבמות. .
(שם נ"ה א') ערות אשת אחיך. תניא, ערות אשת אחיך ויבמה יבא עליה (פ' תצא) בדבור אחד נאמרו ^לור"ל כיון דשתי מצות אלו סותרות זו את זו, על כרחך בדבור אחד נאמרו, והיינו בשעה שאמר הקב"ה ערות אשת אחיך לא תגלה, בה בשעה צוה את המצוה יבמה יבא עליה והוציא זה מכלל איסור אשת אח. ובירושלמי חשיב הרבה ענינים שנאמרו בדבור אחד, כמו לא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך, מחלליה מות יומת עם וביום השבת שני כבשים ועוד הרבה. והכונה כמש"כ משום דסותרות זא"ז. ויש להעיר בסוגיא דריש יבמות דרצה ללמוד מענין יבום דעשה דוחה ל"ת [כלומר העשה דיבמה יבא עליה לל"ת דערות אשת אחיך לא תגלה], ולפי המבואר כאן דהיתר זה ע"פ הדבור נאמר א"כ אין להביא ראיה לדעלמא. ואולי י"ל הכונה דמשום הא גופא נאמרו בדבור אחד משום דעשה דוחה ל"ת, ויש לכלפל הרבה בזה ואכ"מ. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב) ערות אחיך היא. היא – בהווייתה תהא, ללמד שאשת אחיו מן האם אסורה לו אף לאחר מיתת בעלה ^לזהרבותא בזה דלא נילף מאשת אחיו מן האב דמותרת לו לאחר מיתת בעלה שמצוה לו לייבם אותה, והו"א דבאשת אחיו מן האם אף דמצוה לא שייך משום דמצות יבום היא באשת אחיו מן האב [כפי שיתבאר אי"ה בס"פ תצא] מ"מ הו"א דרשות היא קמ"ל. וטעם הדבר נראה פשוט משום דלולא היה מצות ה' לייבם אשת אחיו מן האב היתה גם היא אסורה לעולם על אחי בעלה כשאר עריות, וא"כ באשת אחיו מן האם כיון דאינה זקוקה ליבום ממילא קיימה באיסורה. .
(יבמות נ"ה א') את בת בנה וגו'. תניא, מניין לעשות למעלה כלמטה ^לחר"ל מניין שכשם שמפורש אזהרה על דורות שלמטה, בת בנה ובת בתה, כך מוסבת אזהרה על דורות שלמעלה, שהם חמותו ואם חמותו ואם חמיו. , נאמר כאן זמה היא ונאמר להלן (ס"פ קדושים) זמה היא, מה להלן למעלה כלמטה אף כאן למעלה כלמטה ^לטשם בס"פ קדושים בענין עונשין מפורש עונש על דורות שלמעלה, את אשה ואת אמה, וה"נ כן. .
(סנהדרין ע"ה א') זמה היא. [מי שהיה נשוי שלש נשים ובא על אמה של אחת מהן שהיא אם אמה של שניה ואם אביה של שלישית אינו חייב אלא אחת] מאי טעמא, דאמר קרא שארה הנה זמה היא – הכתוב עשאן לכולן זמה אחת ^מיצוייר ענין זה כגון חוה היו לה שתי בנות, רחל ולאה, ובן אחד ושמו לבן, ובא יעקב ונשא את רחל ואת בת לאה ואת בת לבן, הרי חוה אסורה על יעקב משום חמותו, שנשא את רחל, ומשום אם חמותו שנשא את בת לאה, ומשום אם חמיו שנשא את נכדתה בת לבן, ובכ"ז אינו חייב אם בא עליה אלא חטאת אחת, וכדמפרש משום דכתיב זמה היא, ור"ל מדכתיב ערות אשה ובתה וגו' את בת בנה ואת בת בתה וגו' זמה היא ולא כתיב זימות הנה, ע"כ שעשאן הכתוב לכולן לענין חיוב כגוף אחד, ולכן הוו כשם אחד, וחייב חטאת אחת על כולן. .
(כריתות ט"ו א') ואשה אל אחותה. למעוטי לאחר מיתה דשריא ^מאואינה אסורה אז משום אחות אשתו, משום דאז לא קרינן בה אל אחותה, וע' מש"כ בפ' שופטים בפ' כאשר זמם לעשות לאחיו (י"ח י"ט). .
(יבמות ח' ב') ואשה אל אחותה. המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות, דאמר קרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, וכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ^מבובזה אחר זה אינו שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות. והוא הדין בשאר חייבי כריתות, ודוקא אם אמר להן התקדשו לי כאחת, אבל באמר להן אחת מכן מקודשת לי וקבלו שתיהן הקדושין כאחת או שקבלה אחת עבורה ובשליחות מחבירתה הוי בשתיהן ספק קדושין ושתיהן צריכות גט, ואי משום קדושין שאין מסורין לביאה אך קיי"ל דקדושין כאלה הוו קדושין. .
(קדושין נ' ב') לא תקח. ת"ר, בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה, לומר לך, דרך ליקוחין אסרה תורה ^מגר"ל בכל עריות בפ' קדושים בכלתו ודודתו, בזכר ובבהמה כתיב איסור הביאה בלשון שכיבה וכאן בקרובות הנאסרות לו מחמת אשתו, וכן בפ' קדושים (י"ט י"ד) כתיב בלשון לקיחה, ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, ובא להורות דרק אז אסורות העריות החשובות כאן, אך אם נשואי אשתו היו בחופה וקדושין, אבל אם אנס או פתה אשה מותר בקרובותיה [לבד בתו ובת בתו דאסורות גם מאנוסתו כמבואר לעיל בפסוק י']. ומכאן ילפינן דאין קדושין תופסין באחות אשתו מדכתיב לא תקח שהוא לשון קדושין, ומבואר שאין בהליקוחין כלום, וכל העריות אתקשו לאחות אשה כפי שיתבאר לקמן פסוק כ"ט. והנה הקדים ההקדמה בכולם נאמר שכיבה וכו' ולא מדייק מלשון לקיחה בלבד, משום דבאמת אין לשון זה מוכרח דדוקא דרך לקוחין, כי מצינו לשון זה באותן שלא שייך בהן ליקוחין, כמו בס"פ קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו', דפשיטא שאין קדושין תופסין באחותו, ולכן התם הפי' לקיחה דרך שכיבה בזנות, וע"כ הוכרח כאן להקדים הא דבכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה. .
(יבמות צ"ז א') לצרור עליה. מה ת"ל ^מדדדי היה לכתוב לגלות ערותה בחייה וג"כ נדע שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת. , לפי שנאמר (ס"פ תצא) יבמה יבא עליה, שומע אני אפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה, מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח ^מהר"ל ובכ"ז אמר רחמנא לא תקח, והיינו שלא יקח בשום אופן אפילו לייבם, וממילא פטורה גם מן החליצה, שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. , ואין לי אלא היא, צרתה וצרת צרתה מניין, ת"ל לצרור, התורה ריבתה צרות הרבה ^מור"ל אין לי אלא היא עצמה, מניין שאם היה לאחיו המת שתי נשים, אחת אסורה עליו משום קורבת עריות ואחת כשרה להנשא לו ומת בלא בנים, בכ"ז מפני שזו האסורה מחמת קורבת עריות פטורה מן החליצה ומן היבום כמש"כ לעיל פטורה גם השניה הכשרה לו, וכן מניין שאם היה לו עוד אח שאלה הנשים אינן קרובות לו ונתיבמה לו צרת הערוה ולו עוד אשה אחרת ומת גם הוא בלא בנים פטורות שתיהן מן החליצה ומן היבום מהאח השלישי שהיה לו קורבה בבית אח הראשון, ת"ל לצרור ולא לצור ובא לרבות צרות הרבה, כמו שמצוייר. –
ועיין ביבמות ח' א' דרשת רבי לאסור יבום בעריות וצרות מדכתיב בפ' יבמין ולקח ולקחה, ויבם ויבמה, ופירש"י דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה, והוי מצי למכתב ולקח ויבם וכתיב ולקחה ויבמה משמע זו ולא אחרת דהיינו ולא ערוה, ולענין צרה מפרש בסוגיא שם כונת הדרשה דלימא קרא ולקח מאי ולקחה, אלא כל היכי דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא, ואי לא תרווייהו אסירי, ור"ל כיון שאחת ערוה ואינו יכול ללקחה ממילא פטורה גם השניה, יעוי"ש.
אבל הרמב"ם פ"ו ה"ח מיבום מפרש דרשה זו לענין ערוה מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה, מי שראויה ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבום לאפוקי ערוה, ושם בהלכה י"ד לענין צרת ערוה כתב, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו, בית שיש לו בנין באיזה מהם שירצה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפי' מקצתו אע"פ שהיא מותרת, ונמצא צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה, עכ"ל. וכל דבריו לכאורה נפלאים שהביא דרשות שלא נאמרו בגמ', ואלה שנאמרו השמיט, וגם מבואר בגמ' דלא קי"ל כדרשת רבי, וכבר תמה עליו ביש"ש ריש יבמות [ובדבר הדרשה ולקחה מי שראויה ללקוחין וכו' י"ל קצת דכלולה בלשון הגמ' יבמות ח' א' ולקחה לזו ולא לאחרת, כמו שנבאר זה אי"ה במקומו בס"פ תצא].
ונראה שהוא מפרש כן בהרחב באור תוכן דרשת רבי כל היכי דאיכא תרי לקוחין וכו', ואע"פ שלפנינו מבואר בסוגיא דרשת רבנן לאסור עריות וצרותיהן מפסוק שלפנינו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה, והדרשה ולקח ולקחה צריכי להו לרבנן למילתא אחריתא כמבואר בסוגיא שם, אך הנה כבר ביארנו בכ"מ בחבורנו דכך דרך הרמב"ם בחבורו דהיכי דאין נ"מ בגוף הדין בחר לו הדרשה היותר פשוטה ומבוארה בטעם ואפי' זו שנדחתה בגמ' מפני דרשה אחרת [ובפ' שמיני (י' ו') הראנו בזה שלמד בזה אל דרך הקודש דרך חז"ל, יעוי"ש], וכאן בענין שלפנינו כל מעין יראה, כי דרשת רבי עפ"י באור והסבר הרמב"ם היא פשוטה מדרשת רבנן, וביותר כי היא נסמכה על פסוק שבענין בפ' יבמין. וי"ל דכמו דקי"ל בעלמא סוגיא דאתמרא בדוכתא עדיפא, כך י"ל דדרשה דהוקבעה באותו ענין בתורה עדיפא למיסמך בה היכי שאין נ"מ בגוף הדין, ואין להאריך עוד בזה. .
(שם ג' ב' י"ג א') לצרור עליה בחייה. בחייה – כל שבחייה, ואפילו נתגרשה ^מזר"ל כל שבחיי אשתך לא תקח את אחותה. ומכאן תשובה לבעלי מקרא שמפרשים ואשה אל אחותה שהוא לשון מליצי ולא אחות ממש, והכונה שלא לישא שתי נשים כלל, יען דא"כ ל"ל דכתיב בחייה, ואין כדאי בזה להאריך ולהראות טעותם. ויתכן לומר בטעם גזירת רבינו גרשום מאוה"ג שלא ליקח שתי נשים שגזר רק עד סוף אלף החמישי, ולא נודע הטעם מה שגזר עד זמן ידוע, ורבים טרחו למצוא טעם הדבר, וי"ל דלא גזר בסתם כדי שלא יאמרו הטועים שמחזיק בדעתם. –
ודע דלבד אלו עריות המפורשות בפרשה זו גזרו חכמים עוד קרובות משום גזירה שלא ילמדו מהן להתיר עריות דאורייתא, והם הנקראים בלשון חז"ל שניות לעריות, וכונת שם זה, כי אלה המפורשים בתורה [אם מפורשים ממש או נלמדו בק"ו וגז"ש וכדומה כמו שנתבאר לפנינו] הם עקרים וראשונים, ואלה שחכמים גזרו עליהן הן שניות להן, ואלו הן, אם אביו, אם אמו, אם אבי אביו, אם אבי אמו, אשת אבי אביו, אשת אבי אמו, אשת אחי אביו מאם, אשת אחי אמו מאם או מאב, בת בת בנו, בת בת בתו, בת בן בנו, בת בן בתו, בת בת בת אשתו, בת בן בן אשתו, אם אם אשתו, אם אם אבי אשתו, אם אב אם אשתו, אם אב אבי אשתו, כלת בנו, כלת בתו, ולדעת איזו ראשונים גם אשת אבי אם אביו, אשת אחי אבי אביו מהאב, אחות אבי אביו מאב או מאם, אחות אם האם, אשת חמיו, אשת חתנו, ואלה השתים האחרונות לכ"ע אם כנס א"צ להוציא. והצענום בקצור לרגל חבורנו אף כי באיזו פרטים, שונים הם דעות הפוסקים, והרוצה לעמוד על פרטיהם ימצא ברמב"ם פ"ב מאס"ב ובאה"ע סי' ט"ו. .
(שם ח' ב') ואל אשה. לחייב על כל אשה ואשה ^מחר"ל אם בא בשוגג על עריות הרבה בהעלם אחת [היינו קודם שנתודע לו שבא על הערוה בא על ערוה אחרת] חייב על כל אחת, ולא נימא כיון שכולם שם אחד כולל להן היינו איסור ערוה יתחייב חטאת אחת על כולן אלא חייב על כל אחת ואחת, ומדייק זה ע"ד סמך מלשון ואל אשה, דהיה יכול לכתוב בקצור ולנדה בנדת טומאתה לא תקרב, ומדכתיב ואל אשה משמע שחלק הכתוב ענינה שחייבין עליה בפני עצמה, וממילא ילפינן לכל עריות שג"כ חייבין על כל אחת בפ"ע, דגם נדה היא ככל עריות, ועוד יבא דרשה מענין זה בפרשה קדושים בענין אשת אחיו, יעוי"ש. .
(מכות י"ד א') לא תקרב. תנא דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד שמת בחצי ימיו והיתה אשתו שואלת בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ואמרתי לה, בתי, מהו אצלך בימי לבונך, אמרה לי, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר, אמרתי לה, ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאה לא תקרב ^מטוכל זמן שלא טבלה הרי היא בנדותה כמבואר לפנינו סוף פ' מצורע. וכלל ביאור אגדה זו והנוגע ממנה לדינא ביארנו לעיל בפ' ו' בדרשה לא תקרבו לגלות ערוה, יעוי"ש. .
(שבת י"ג ב') לא תקרב. תניא, איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה בנדה, הרי הוא אומר, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות עדותה, יכול יחבקנה ויגשקנה וידבר עמה דברים בטלים וישן עמה בבגדים ת"ל לא תקרב ^נביאור הענין דלא נימא דכיון דכתיב לא תקרבו לגלות ערוה הוי עיקר האיסור רק גילוי ערוה אבל קירוב בעלמא כמו הא דחשיב בזה אין בכלל איסור קמ"ל דגם הני בכלל איסור משום הרגל דבר. ונראה דלמד כן משום דאי ס"ד דאין בזה כל איסור לא הול"ל כלל לא תקרבו אלא לא תגלו ערוה, וע"ע מש"כ בענין זה בס"פ מצורע בפ' והדוה בנדתה ולעיל בפ' ו'. .
(אדר"ן פ"ב) לא תקרב לגלות. הרי זו אזהרה לבועל נדה מן התורה ^נאאיצטריך לפרש זה משום דקי"ל אין עונשין אלא א"כ מזהירין. .
(שבועות י"ח ב') לא תקרב לגלות. היא בל תקרב היא בל תגלה ^נבהכונה להביא ראיה שגם היא מוזהרת על הקירוב בה בנדותה. והראיה היא דכמו גבי ביאה מבואר שגם היא חייבת כמש"כ בפ' קדושים מות יומתו שניהם, כמו כן גבי קירוב. גם י"ל בכונת הירושלמי דהאי תקרב דהכא הוא לנסתרת, והכונה לא תקרב היא לתכלית גלוי ערוה, ועי' בסה"מ להרמב"ם מל"ת שנ"ג ברמב"ן ומג"א באור אחר בדברי הירושלמי בזה. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז) שכבתך לזרע. פרט למשמש מתה ^נגדאז לא נקרא עוד שכבתך לזרע דאינה ראויה להזריע. ועי' ברמב"ם פ"א הי"ב מאסו"ב ולפנינו ר"פ אמור בפסוק ולא יחלל זרעו בעמיו. .
(יבמות נ"ה ב') לטמאה בה. בה הדבר תלוי, אם היתה מזידה אסורה ואם היתה שוגגת מותרת ^נדהמלה בה מיותר, ודריש לענין שתאסר על בעלה שבה הדבר תלוי, שאם מזידה אסורה על בעלה ואם שוגגת מותרת. ובבבלי כתובות נ"א ב' יליף זה מפ' דפרשה קדושים והיא לא נתפשה, יעוי"ש לפנינו. .
(ירושלמי סוטה פ"ה ה"א) ומזרעך. האומר ומזרעך לא תן להעביר למולך – ולא תתן לאעברה בארמיותא – משתקין אותו בנזיפה ^נהר"ל מי שמפרש הכתוב שלא יבעול ארמית, שתלד בן למולך ומלת להעביר מפרש מענין עבור אשה, משתקין אותו, מפני שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהם באש כפי שיתבאר. וזה שמפרש מענין עבור אשה הרי הוא נותן כרת לבא על הכותית כמבואר בקרא עונש כרת על זה ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ובגמ' כאן איתא על ציון משנה זו תנא דבי ר' ישמעאל, בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר, ופירש"י לפרש מתניתין אתא, ונראה כונתו שמפרש כונת זה המאמר לא תתן לאעברא בארמיותא, ולא אוכל לכוין דעת תרגום יונתן על פסוק זה שתרגם ומן זרעך לא תתן וגו' לציד בת עממין למיעברא לפולחנא נוכראה, וכפי הנראה מפרש הא דתניא דבי רבי ישמעאל בניחותא שכן פשט הכתוב, וכ"כ מפורש בערוך ערך ארם. ונפלא ממני הדבר איך יכלכלו משנה זו דהאומר וכו' משתקין אותו, ועי' במהרש"א ובתוי"ט וצ"ע. .
(מגילה כ"ה א') ומזרעך. מלמד שאינו חייב אלא על יוצאי ירכו, אבל על אביו ואמו ואחותו או העביר עצמו פטור ^נולא נתבאר הטעם בזה, ואפשר לומר דכן היה אז דרך עבודת עובדי כוכבים זה להעביר רק יוצאי ירך, ועיקר הצווי בזה משום חקות העובדי כוכבים אבל לא משום השריפה דבאמת לא היו שורפין את העובר כפי שיתבאר בסמוך. .
(סנהדרין ס"ד ב') ומזרעך. אמר רב אחא בריה דרבא, המעביר כל זרעו פטור, שנאמר ומזרעך ולא כל זרעך ^נזגם בזה צ"ל הטעם כמש"כ באות הקודם מפני שמנהג העמים היה להעביר רק מקצת זרעם. ובסמ"ג כתב הטעם בזה משום דעפ"י עונש כרת שמבואר בחטא זה מתכפר זה האב העושה כן, וזה שהעביר כל זרעו גדול עונו מנשוא, ולא רצתה התורה להענישו כדי שלא תהיה לו כפרה עולמית. .
(שם שם) לא תתן להעביר. תניא, יכול העביר ולא מסר או מסר ולא העביר יהא חייב ת"ל לא תתן להעביר ^נחגם בזה צ"ל הטעם כמש"כ למעלה דאין איסור אלא במה שדרך העבודה בכך, ודרך העבודה במסירה ובהעברה. .
(שם שם) לא תתן להעביר. מלמד שאינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, העבירו ברגליו פטור ^נטעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. .
(שם שם) להעביר למולך. אבל מסר והעביר שלא למולך פטור ^סמשום דרק האליל מולך דרך עבודתו בכך. .
(שם שם) להעביר למולך. תניא, מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב, הרי אני דן, נאמר כאן להעביר ונאמר להלן (פ' שופטים) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה להלן באש אף כאן באש ^סאענין העברה למולך שמדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכהנים עובדי האש ואח"כ נותנין את הבן לאביו להעבירו באש ברשותו, ואבי הבן מעבירו על האש מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת ולא שהוא שורפו ממש אלא רק בהעברה בעלמא, ועבודה זו נקראת מולך. וראיה מכרחת שאין שורפין אותו ממש ממה דקי"ל בדרשה הקודמת העביר עצמו פטור, אלמא דחי הוא אח"כ, והעושה עבודה זו לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך פטור, מפני שרק עבודה זרה זו דרכה בכך, וכמש"כ.
ובסדר ההעברה פליגי כאן בסוגיא אביי ורבא, אביי ס"ל דהיתה ההעברה ע"י שורת לבנים גבוה והאש מכאן ומכאן ומעבירין אותו עליו, ורבא ס"ל דאין מעבירין אותו ברגליו אלא הוא בעצמו קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין וקופץ משפה לשפה. והרמב"ם בפ"ו ה"ג וד' פסק כאביי, וטענו עליו הנו"כ מה שפסק כאביי נגד רבא, ויתכן לומר שראה לפסוק כן מדבעו כאן בסוגיא העבירו סומא וישן מהו, ואי ס"ד דההעברה היתה ע"י קפיצת עצמו של העובר א"כ האיך יצוייר שהוא בעצמו קופץ. .
(שם שם) ואת זכר לא תשכב. הרי זו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מניין, א"ר עקיבא, כתיב לא תשכב קרי ביה נמי לא תשכב ^סבר"ל לא תשָכַב בקמ"ץ והוא מבנין נפעל ובאורו שלא תהיה נשכב, ובכריתות ב' א' הגירסא לא תשכיב, ביו"ד, ונראה שהוא ט"ס, וצ"ל כמו שלפנינו עפ"י הנקוד והבאור שכתבנו, או שהיו"ד הוא לציר"ה, כאשר כן מצוי בכ"י ובדפוסים ישנים. .
(שם נ"ד ב') ואת זכר לא תשכב. תניא, הבא על הזכר והביא זכר עליו, לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת [מאי ר' עקיבא, דאמר לא תשכב – לא תִשָׁכֵב אזהרה לשוכב ולנשכב] ולא תשכב ולא תשכב חדא הוא ^סגדברי ר"ע נתבארו בדרשה הקודמת, ועכ"פ הוא לאו אחד. .
(שם שם) משכבי אשר. איזהו זכר שיש בו שני משכבות – זה אנדרוגינוס, במה דברים אמורים בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור, מאי טעמא – את זכר כתיב ^סדוהכי קאמר את זכרותו של מי שיש בו שני משכבות לא תשכב. , זכר גרידא מנ"ל, מאשה ^סהנראה דר"ל מדכתיב לא תשכב משכבי אשה, ש"מ דכל הדומה למשכב אשה שלא באשה אסור. , באשה שלא כדרכה מניין, מואת זכר ^סונראה הבאור מדכתיב ואת זכר וגו' דהיינו ואת זכר לא תשכב שכיבה שאינה ראויה לו, משמע שגם את זכר לא תשכב שכיבה שאינו ראויה, ומבואר שיש עוד שכיבה שאינה ראויה שאסורה, וע"כ זו שכיבת אשה שלא כדרכה. .
(יבמות פ"ג ב') משכבי אשה. האומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מזנותיך שלא כדרכה מהו, מי אמרינן בכדרכה הא לא שייר, או דילמא משכבי אשה כתיב, תיקו ^סזבאור הענין, כי מדין תורה הפוטר את האשה בגט צריך לפוטרה עד שלא ישאר לו עמה שום קשר ויחס ואגידה, ומבעי אם אומר לאשתו הרי זה גיטך והרי את פטורה מכבלי האישות עמי לכל דבר חוץ מפרט זה שאם תזנה שלא כדרכה תהיה נדונית כאשת איש, מהו, מי אמרי' בזנות כדרכה הא לא שייר קשר עמה, ובשלא כדרכה לא נחשבת ביאה כלל וממילא אין זה שיור ויחס אליו, או דילמא כיון דהכתוב קורא גם לזה משכבי אשה נקרא גם זה שיור, ועלתה האיבעיא בתיקו, והוי ספק מגורשת שלכתחלה לא תנשא ואם נישאת תצא והולד ספק ממזר, ואין לה תקנה רק בגט אחר. .
(גיטין פ"ה א') משכבי אשה. [משכב אשה לא נאמר אלא משכבי אשה], מגיד הכתוב ששני משכבות באשה ^סחכדרכה ושלא כדרכה. .
(סנהדרין נ"ד א') משכבי אשה. תניא, המערה בזכר חייב, מאי טעמא משכבי אשה כתיב ^סטר"ל אם הערה בזכר שלא גמר ביאתו חייב דכיון דהקישו הכתוב למשכבי אשה דין הוא שיתחייב כמו באשה, וכמו באשה חייב המערה כפי שיתבאר לקמן פ' כ"ט כך בזכר חייב. .
(שם נ"ה א') תועבה היא. אמר ליה בר קפרא לרבי, מאי תועבה, תועה אתה בה ^ענראה הכונה שתועה מדרכי יסודות הבריאה לשכב עם זכר. ובפסיקתא זוטרתא מפרש תועה אתה בה שהרי אין לך ממנו זרע אנשים, והכונה אחת היא כמש"כ. ומוסיף עוד שם דבר אחר תועבה היא התעיבו הכתוב יותר מן החמור שהחמור אינו בא אלא על החמורה וזה התעיב דרכו יותר מן החמור ומן שאר כל בהמות ועופות, עכ"ל, ונראה דמ"ש התעיבו הכתוב וכו', ר"ל דס"ל דהתואר תועבה יותר מגונה מתואר טמא. והנה בבהמות וחיות אשר לא טהורות לא מצינו שהתעיבם הכתוב היינו שיתארם בלשון תועבה אלא רק בלשון טומאה, שזה מורה רק על העדר הטהרה והכשרות, משא"כ בענין זה כתב הכתוב תועבה היא שזה מורה על השקוץ והזוהמא ונוול, וזהו שאמר שענין זה התעיב הכתוב יותר מטומאת בהמות טמאות כמבואר. .
(נדרים נ"א א') לא תתן שכבתך. הרי זו אזהרה לשוכב את הבהמה, אזהרה לנשכב מניין, א"ר עקיבא, לא תתן שכבתך [קרי ביה נמי] לא תתן שכבתך ^עאיתכן דדריש כן מתוצאת הלשון ובכל בהמה לא תתן שכבתך ולא כתב ועם כל בהמה לא תשכב. .
(סנהדרין נ"ד ב') לא תתן שכבתך. תניא, הבא על הבהמה והביא בהמה עליו לדברי ר' עקיבא איני חייב אלא אחת [מאי ר"ע, דאמר לא תתן שכבתך – לא תתן שכיבתך, אזהרה לשוכב ולנשכב], ושכבתך ושכיבתך חדא היא ^עבדברי ר"ע נתבארו בדרשה הקודמת, ובכ"ז באו שניהם רק מלאו אחד. .
(שם שם) תבל הוא. אמר ליה בר קפרא לרבי, מאי תבל הוא, תבלין יש בה ^עגבתמיה, ור"ל שהוא מאוס ומגונה כמו דבר שאינו מתובל בתבלין, והכונה שאומר הכתוב דלבד האיסור הוא גם דבר מגונה. וגם יש לפרש בניחותא, שביאה כזו מעורב בה זרע שאינה טבעית, כמו תבלין שאינה מעיקר המאכל, ולפי"ז יתבאר מ"ש בסנהדרין נ"ד א' דבהמה נרבעת נסקלת, ומפרש הטעם אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא כדי שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה, ולכאורה לפי טעם זה למה לא תהיה גם בהמה נעבדת נסקלת, אך משום דנרבעת הוא ענין מגונה ומאוס ותמוה בעיני אנשים ולכן יזכרו תמיד את המקרה הזה, משא"כ בנעבדת. ולפי הטעם השני שבגמרא שם לפי שבאה לאדם תקלה על ידה באמת צ"ע למה לא תסקל גם בהמה הנעבדת, וי"ל. –
ויש לדייק בפסוק זה דבאיש כתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך ובאשה כתיב לא תעמוד לפני בהמה לרבעה ולא כתיב לפני כל בהמה, וי"ל ע"פ המבואר בזבחים פ"ה ב' דבעוף שייך רק נרבע ולא רובע ופירש"י דאין עוף רובע את האשה, ולכן באיש כתיב כל בהמה לרבות גם עוף משא"כ באשה לא כתיב כל, וכעין כונה כזו כתבנו בר"פ ויקרא בפסוק מן התורים או מן בני היונה. .
(נדרים נ"א א') אל תטמאו בכל אלה. [וכי בכל אלה לא יטמאו ובאחד מאלה יטמאו, אלא מאי בכל אלה] באחת מכל אלה ^עדמדלא כתיב אל תטמאו באלה, וכהאי גונא דריש בספרי ס"פ תצא לענין מדות ומשקלות כי תועבת ה' כל עושה אלה, יעו"ש. –
ועיין במכות כ"ד א', ר"ג כי מטי להאי קרא בכי, עושה אלה [ר"ל מצות התורה] לא ימוט לעולם (תהלים ט"ו) עושה כולם הוא דלא ימוט הא עושה חדא מינייהו ימוט בתמיה, א"ל ר' עקיבא, מי כתיב עושה כל אלה, עושה אלה כתיב, אפי' חדא מינייהו, ר"ל אפי' מצוה אחת, דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא, אל תטמאו בכל אלה, התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא הא הנוגע בחד מינייהו לא מטמא, בתמיה, אלא לאו באחת מכל אלה ה"נ באחת מכל אלה. והפליאה מבוארת לעינים, דסותר עצמו מיניה וביה, דרוצה להביא ראיה דכל אלה פירושו כל אלה ואלה פירושו אפי' בחדא מינייהו, ומביא מפסוק דכתיב כל אלה ומפרש דאפי' חדא מינייהו, ולבד זה קשה מה שסיים הנוגע בכל אלה וכו' דנגיעה מאן דכר שמיה, והלא בפסוק זה לא איירי ולא שייך כלל ענין נגיעה.
ולכן נראה ברור שט"ס בגמ' וצ"ל פסוק אחר, ואולי צ"ל הפסוק דסוף פ' שמיני (י"א כ"ד) ולאלה תטמאו, ושם איירי בענין נגיעה, ובזה יתבאר הלשון והענין באופן נאות מאוד, ודו"ק. וע"ע במדרש שו"ט ס"ס ט"ו באה אגדה זו בסגנון אחר כלל.
וראינו לבאר כאן ענין האגדה שזכרנו דאפילו עושה אדם רק מצוה אחת נחשב לו בכלל לזכות גדול עד שעליו נאמר עושה אלה לא ימוט לעולם, ולכאורה אין ענין זה פשוט. ונראה הכונה ע"פ מ"ד בירושלמי קדושין פ"א ה"ט כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים את ימיו וכו', א"ר יוסי ב"ר בון, מי שיחד לו מצוה אחת, ור"ל שמפרש דברי המשנה שאין הכונה כל העושה מצוה אחת סתם עשיה אלא שמיחד לו מצוה אחת להחזיק ולעסוק בה בתמידות כמו מי שמחזיק במצות ת"ת בק"ח ג"ח וכדומה מן המצות הדורשות עסק תמידי, וזה באמת זכות גדול וכמ"ש במכילתא פ' בשלח פסוק אז ישיר כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוה"ק, וברבה קהלת עה"פ אוהב כסף שכל מי שאינו לוקח לו מצוה אחת למנה שמוסר נפשו עליה – גם זה הבל. והרמב"ם סוף מס' מכות בפיה"מ כתב מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן לשמה ומאהבה זכה בה לחיי עוה"ב, ובס' האמונות והדעות לר"ס גאון (מאמר זכות וחובה) כתב, כל מי שמיחד לו מצוה אחת להתחזק בה נקרא עובד ה', ובעקרים (פ' כ"ט מאמר ג') כתב, כי מצוה אחת בלבד תספיק לתת השלמות האנושי וכו' יעו"ש, וע' בס' חרדים סוף ה' א'. וע"פ זה י"ל כונת הגמרא בשבת ס"ג א' כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות וכו' וי"ל באור הלשון כמאמרה מלשון את ה' האמרת, והוא מענין קנין ויחוד, ור"ל שמיחד לו אדם מצוה אחת להתעסק בה בתמידות כמש"כ. וכן יש לכוין ע"פ זה מה ששאלו לרב יוסף אבוך במאי זהיר טפי (שבת קי"ח ב') ולא נתבאר תכונת השאלה, וי"ל ששאלוהו איזו מצוה לקח לו למנה להחזיק בה ביחוד, והשיב במצות ציצית.
ועפ"י כל אלה יתבארו דברי האגדה שזכרנו, ור"ל דאפילו המחזיק ועוסק רק מצוה אחת ביחוד ועסק נמרץ – לא ימוט לעולם, ואין להאריך עוד, ודו"ק. .
(סנהדרין פ"א א') כל התועבות האל. א"ר חמא בר חנינא, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו בא על כל עריות, כתיב בגסות הרוח (משלי ג') תועבת ה' כל גבה לב וכתיב בעריות כי את כל התועבות האל עשו ^עהדרשה זו היא ע"ד המוסר ותקון המדות, ופשוט שאין הכונה לדמות זל"ז ממש אלא רק לענין שהקב"ה מתעב את שניהם בערך. וטעם ענין הדמיון י"ל משום דמדת הגאוה היא חוץ לגבול האדם, כי הגאוה והגדולה לחי עולמים, ומה יתגאה אדם קרוץ מחומר, וכשמתגאה הרי הוא כנכנס לתחום שאינו שלו, וגם ענין עריות הוא כניסה לתחום הנאסר לו, ויש להאריך הרבה בזה בעניני דרוש ואגדה, אך אין תכלית חבורנו בזה. .
(סוטה ד' ב') התועבות האל. אמר רבא, רמז לשניות לעריות מן התורה מניין, ת"ל כי את כל התועבות האל עשו, האל קשות מכלל דאיכא רכות, ומאי ניהו שניות ^עובאור ענין שניות לעריות כתבנו לעיל פ' י"ח, ור"ל מניין שיש כח לחכמים לאסור שניות לעריות ת"ל וכו'. ומ"ש האל קשות מכוין לפסוק דיחזקאל י"ז ואת אילי הארץ לקח, והענין מבואר דעריות דאורייתא שהן בעונש כרת נקראות קשות, כלומר דין קשה, ושניות לעריות שהן רק מדרבנן ולוקין עליהן רק מכות מרדות נקראות בערך רכות. .
(יבמות כ"א א') ולא תקיא הארץ. תניא, בעון גילוי עריות גלות בא לעולם ומגלין אותם ובאים אחרים ויושבים במקומן, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו וגו', וכתיב (פ' כ"ה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וכתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ^עזאינו מבואר מניין יליף הא דבאים אחרים ויושבים במקומן, וי"ל דנפקא ליה מלשון כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, ור"ל כמו שאתם באים לישב במקומם של אלו אשר קאה הארץ אותם, כך יבאו אחרים לישב במקומכם. .
(שבת ל"ג א') מכל התועבות האלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע, מניין להעראה מן התורה, דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, הוקשו כל העריות לנדה, מה נדה חייב בהעראה אף כל עריות בהעראה ^עחר"ל מניין שהעראה נחשבת כביאה לכל הדינין, כמו לענין קדושין ועריות ויבמה [העראה היא מלשון כמער איש ולויות (מ"א ז' ל"ו) והוא הזדווגות בלא גמר ביאה, ועיין רש"י פ' קדושים כ' י"ח] דילפינן מנדה דכתיב בה (פ' קדושים) את מקורה הערה. וטעם הדמיון לנדה הוא מפני שגם נדה נקראת ערוה כמבואר בפרשה זו שכללה הכתוב בין שאר עריות, וכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, הרי דמוסב על כל העריות שבפרשה, ולכן גם דינן שוה. .
(יבמות נ"ד ב') מכל התועבות האלה. אמר רב הונא ברי' דרב יהושע, מניין לעריות שלא תפסי בהו קדושין שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, הוקשו כל העריות לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קדושין אף כל עריות לא תפסי בה קדושין ^עטהיינו עריות דחייבי כריתות, ועיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. ויוצא מכלל זה הנדה שתפסי בה קדושין, וטעם הדבר בארנו לעיל ס"פ מצורע בפסוק ותהי נדתה עליו, יעו"ש. –
ועיין בריש מס' כריתות ב' ב' בבאור המשנה דשם שלשים ושש כריתות דפריך מנינא למה לי ומשני שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, ופריך על זה בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו אלא אימא עבר כולהו בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת [ר"ל ומניין לו שחייב על כל או"א], ומשני על זה, יעו"ש. והנה לא נתבאר טעם המקשן דאמר פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתיב וכו', האיך ס"ד שיהיה פטור לגמרי כשעושה כולן עד שיהיה צריך לדרוש חיובו מפסוק שלפנינו.
וי"ל ע"פ מ"ד בסנהדרין ס"ד ב' המעביר כל זרעו למולך פטור שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך ולא כל זרעך, ולכאורה גם שם קשה הדבר שבהעברת כל זרעו יהיה פטור מכל והעברת זרע אחד חייב, והלא זו סברא הפוכה ויציבא בארעא וכו', אך מהרש"א שם הביא בשם הסמ"ג דכיון דכשנענש אדם בעונש כרת הוא מתכפר בזה, ולכן כשהעביר אדם כל זרעו למולך כל כך גדול עונו מנשוא עד שלא רצתה התורה לענשו כדי שלא יתכפר כלל בזה, יעו"ש, ולפי"ז י"ל בנידון דידן דהיה סברא לפטור את זה שעבר על כל העריות כדי שלא יתכפר בעונשו, קמ"ל, ודו"ק. .
(קדושין ס"ז ב') ונכרתו הנפשות העשת. מה ת"ל העושות, לפי שנאמר לא תקרבו, יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה ת"ל ונכרתו הנפשות העושות – העושות בכרת ולא הקריבות בכרת ^פעיין מש"כ לעיל בפסוק ו' אות כ' בענין מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן אם קריבת בשר בעלמא בעריות הוי איסור מדאורייתא או מדרבנן והבאנו ראיה מכאן דהוי דאורייתא, משום דאי הוי דרבנן לא שייך הלשון יכול יהיו חייבים כרת וכו', אחרי דגוף האיסור הוי רק מדרבנן. .
(תו"כ) ושמרתם את משמרתי. תניא, רמז לציון קברות מן התורה, אמר רב אשי, ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי ^פאדענין ציון קברות הוי זהירות שלא יתטמאו כהנים, ורמז הוא שצריך לעשות משמרת למשמרת הטומאה. ועיין מש"כ בארוכה בענין חיוב ציון קברות לעיל ס"פ תזריע בפסוק וטמא טמא יקרא. .
(מו"ק ה' א') ושמרתם את משמרתי. תניא, רמז לשניות לעריות מן התורה, אמר רב כהנא, ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי ^פבעיין מש"כ לעיל בפ' י"ח בביאור שניות לעריות, ומפרש בזה רמז מן התורה שיש כח ביד חכמים לאסור שניות לעריות ולעשות ע"י סיג ומשמרת שלא לבא לידי איסור עריות מן התורה. .
(יבמות כ"א א') ושמרתם את משמרתי. להזהיר ב"ד על כך ^פגהכונה כמש"כ בדרשה הקודמת שעשו חכמים סיגים וגדרים לאסור שניות לעריות כדי שלא יבאו לידי איסור עריות, ומפרש דדייקינן זה מלשון ושמרתם את משמרתי דקאי הצווי שישמרו איסור זה בישראל, דליכא למימר דקאי על כלל ישראל ולשמור דיני עריות המבוארים בפרשה, דהא זה כבר כתיב למעלה ושמרתם את חקותי ולא תעשו מכל התועבות. וענין שניות לעריות בארנו לעיל פסוק י"ח. .
(תו"כ)

מאמרים על הפרק

טעם פשוט לאיסור עריות

לפרק י"ח

מה סודה של ארץ ישראל

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק